במסגרת המשטר הדמוקרטי בישראל, שבו קיימת הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, הכנסת היא הרשות המחוקקת, ולה הסמכות הבלעדית במדינה לחוקק חוקים. בהעדר הגבלות חוקתיות, פרט לחוקי-היסוד , הכנסת רשאית לחוקק חוקים בכל נושא ובכל עניין, כל עוד החקיקה נעשית על-פי ההליך הנדרש בחוק הקיים, ואינה נוגדת חוקי-יסוד קיימים. החקיקה היא חלק מרכזי בעבודת הכנסת.

כיורשת סמכותה של האספה המכוננת יש לכנסת תפקיד מכונן-חוקתי, אם כי היו שערערו בעבר על קביעה זו. על-פי הכרזת העצמאות היתה החוקה של מדינת ישראל עתידה להיקבע עד 1 באוקטובר 1948, אך לישראל עדיין אין חוקה כתובה שלמה. חוקי-היסוד שבכנסת מחוקקת יהוו יחד, לאחר השלמת תהליך החקיקה, את חוקת המדינה.

הכנסת היא הזרוע המפקחת על עבודת הממשלה, וזאת באמצעות ועדותיה ועבודת המליאה .

לכנסת נתונות כמה פונקציות מעין-שיפוטיות, הכוללות נטילת חסינות של חבריה והיכולת להעביר את נשיא המדינה ואת מבקר המדינה מתפקידם.

לכנסת נתון גם תפקיד בוחר.